אנליטיקאי יונגיאני אשר פיתח את הפסיכולוגיה התהליכית בשנות השבעים של המאה העשרים, תוך סינתזה של עבודה עם מצבי תודעה לא רגילים ועובדה עם הגוף האנרגטי אותו כינה גוף-חלום (Dreambody). שורשי הפסיכולוגיה התהליכית במסורות השמאניות והיא מערבת כניסה למצבי תודעה חלופיים כדי לסייע למטופל ולקהילה.
מינדל מתאר את גוף-החלום כחוויה שכיחה בחלומות, במדיטציה ובחוויות סמים, בהן אנו חווים את גוף-החלום כשדה אנרגטי. גוף-החלום משתחרר בחוויות עמוקות רבות בהן גבולות הזמן והמרחב מאבדים את קביעותם. לפי הפסיכולוגיה התהליכית ניתן לעבוד עם סימפטומים, כאבים ומחלות בדיוק כפי שעובדים עם חלומות: דרך תשומת לב פנימית ניתן לחלץ את משמעותם ולשחרר את אחיזתם בנו. לפיכך, עקרונות העבודה מזכירים מאוד את תרפיית הגשטאלט. על אף שהפסיכולוגיה התהליכית אינה פסיכותרפיה גופנית לחלוטין, ההישענות התאורטית והקלינית שלה על חוויות גופניות ואנרגטיות מצדיקות את הכללותה כאן. מינדל מתאר את העבודה עם גוף-החלום באופן המזכיר מאוד את התפיסה של הישות האינרט-סוביקטיבית בפסיכואנליזה ההתייחסותית. (רולף בן-שחר, 2013)
מינדל מספר כי לאחר שקרא את רייך ואת גישת הגשטלט הוא הבחין כי בשיטות אלה יש ניסיון לשנות ולעשות מניפולציה ותכנות של הגוף. המטפלים מנחים את המטופלים כיצד גופם צריך להיות. מינדל לעומתם רצה לשמוע מה יש לגוף לספר. מה המחלה, הסימפטום או הכאב מספר על האדם עצמו. הוא החל להתבונן בתגובות גופניות ספונטניות כמו גירוד אקזמה עד זוב דם, מגע במקום כואב או כיפוף הגב לכיוון שמדגיש את המקום הכואב. מינדל שאל כיצד יתכן שבהרבה מקרים הפעולה הגופנית שהאדם עושה באופן לא מודע דווקא נועדה לחוש ולהגביר את הכאב ולהחמיר את המצב. מינדל בדק מה קורה כאשר מגבירים את הסימפטום ומצא כי זהו תהליך קריטי לצורך הבנת המשמעות של המחלה.
מינדל גילה את הגוף-חלום אשר הוגדר כישות שהיא גם חלום וגם גוף בו זמנית. לפי תאורית גוף-חלום, חלומות משקפים חוויות גופניות ולהיפך. כל החלומות בדרך זו או אחרת עוסקים במצב הגוף. כל מחוות הגוף כגון: טון הדיבור, קצב הדיבור, הבעות הפנים והתנועות המתרחשות בידיים ובכתפיים בזמן הדיבור, כולם משתקפים בחלומות. מינדל טוען שאין תהליך של סימפטום גופני שלא מתבטא באיזשהו אופן בחלום. הגוף-חלום הינו ישות השולחת מידע באופן רב ערוצי והיא מבקשת ממך לקבל את המסר דרך סימפטומים גופניים ודרך חלומות וכל ערוץ אחר. עבודה עם הגוף-חלום אינה זקוקה למושגים אלא עובדת עם התהליכים, עם הופעתם. הכלי היחיד של המטפל הוא ביכולת שלו לראות תהליכים. מינדל ממשיך וכותב כי הוא מתבונן במה שמתרחש אצל המטופל ומה מתרחש אצלו בזמן התגובות של המטופל. הוא נותן לתהליכי גוף-חלום להראות מה רוצה לקרות עכשיו ומה לעשות עכשיו, הוא אינו לוחץ על המטופל לעשות דבר. גילוי התהליך, הגדלתו באמצעות הערוצים וסימפטום יכול להפוך לתרופה. (Mindell, 1985)
בספרו Dreaming While Awake מתאר מינדל את עולם החלומות לפי התפיסה של האוברג'ינים האוסטרליים. לפי גישתם אנו חולמים כל הזמן וחלימה מתקיימת לאורך כל היום בהתנסויות הסובטיליות שלנו שכמעט אינן מורגשות, שאינן רציונאליות ושלא ניתן לנסח אותן. חלימה מתרחשת כל הזמן במרווחי הזמן בין מחשבות ובין פעולות ובנטיה או בפוטנציאל להתרחשותם לפני התממשותם. בהתאם להגדרה זו מתייחס מינדל באופן ישיר לתופעת החלום הצלול ומגדיר אותה מחדש כך: להיות ער בזמן חלימה לא רק בלילה אלא גם במהלך היום זאת מכיוון שאנו חולמים כל הזמן. (Mindell A. , 2000) הגדרה וגישה זו פותחת אפשרויות נוספות לעבודה עם חלומות צלולים במרחב הטיפולי.