הפסיכותרפיה הגופנית משתמשת במיומנויות של תשומת לב גופנית כדי להעמיק את המודעות לעצמנו כגוף. הנחת המוצא שלה היא שעצם הפניית תשומת הלב אל גופינו מייצרת תנועה מחברת – בין גוף לנפש, בין רגשות, תחושות ומחשבות. פיתוח התחושה המורגשת (felt sense) מסייעת לנו לחוות את עצמנו כגופנפש, וככל שאנו מסוגלים להנכיח את חוויותינו הגופניות, סיכויינו לשחרור קיבעונות גופניים ונפשיים גדולים יותר. שכן אז ברשותנו יותר משפה לייצור שינוי ותנועה לצד השפה הקוגניטיבית-אפקטיבית. כך, המיומנות העיקרית בפסיכותרפיה גופנית אינה נוגעת להתערבות טיפולית זו או אחרת כי אם להתמקמות טיפולית המאופיינת בסקרנות ערה ופעילה לתהליכים סומטיים המתרחשים אצל המטופל, המטפל והמרחב הדיאדי שנפתח ביניהם. (רולף בן-שחר, 2013)
פסיכותרפיה גופנית מבוססת על ההבנה שאין גוף האדם החי ללא נפש – אין סומה ללא פסיכו, ועל כן כאשר אנו ניגשים לגוף האדם אנו ניגשים גם לנפשו. אותם כלים ורשתות ביטחון המתאימים לגישה המילולית בטיפול יתאימו גם, בשינויים כאלה ואחרים לגישה הגופנית. זוהי אבחנת מפתח בין פסיכותרפיסטים גופניים לבין מטפלים אחרים שעובדים עם הגוף. כמו פסיכותרפיסטים אחרים גם אלו המתמקדים בגוף מכירים את כל הדרכים השונות בהן בני אדם מתנגדים, נמנעים, מכחישים, תוקפים, מסרסים, מעוותים, ומוחקים קשר עמוק בינם לבין עצמם וזה עם זה. על כן הם מבינים שההנחה שהמטופל רוצה לשתף פעולה, "להחלים", או לשפר את התפקוד שלו יכולה לעתים להיות טעות חמורה. הם מבינים את דרכיו הנפתלות של הרצון. (טוטון, 2003)
המאפיין הראשוני של הפסיכותרפיה הגופנית, הוא שימוש בטכניקות שונות המערבות את הגוף, שבאמצעותן ניתן לחזק את הדיאלוג שמתקיים בין המטפל למטופל והחוויה. בטיפול עצמו יילקחו בחשבון גם החלקים הלא מילוליים שמביא איתו המטופל. הגוף מתפקד כמראה של הרגשות, המחשבות והתחושות. כל אלה מתבטאים במבנה הגוף, כאשר המטפל מכוון את המטופל ליצור מערכת יחסים מודעת עם הגוף שלו והסביבה. (Heller, 2012)
הפסיכותרפיה הגופנית כוללת גם מגוון רחב של טכניקות שבחלקן מעורב גם גוף באמצעות מגע, תנועה ונשימות. על כן אפשר למצוא קשר בין הטכניקות הללו לבין תרפיות גופניות מסוימות, טכניקות סומטיות ודיסציפלינות ברפואה משלימה. עם זאת, על אף שגם הן כרוכות במגע ותנועה, עדיין כל אלה מאוד שונות ומובחנות מהפסיכותרפיה הגופנית. מכאן שהפסיכותרפיה הגופנית ועבודה עם הגוף אינן זהות זו לזו. (טוטון, 2003)